היא באה לטיפול עייפה.
"אין לי כוח" אמרה.
"כל בוקר מתחיל במלחמה. לא רוצה לצאת מהמיטה."
נגשנו להתמקד על זה.
חיש מהר עלתה אימה. חור שחור, גדול ומאיים.
מערבולת של פחד במורדות הבטן.
היינו עם החור השחור. עם האימה המסתחררת.
האימה רצתה להיות מוגנת. עטופה.
יושבת, מכונסת, זרועותיה חובקות את הברכיים צמוד לחזה. מערסלת את האימה.
כרכתי זרועותיי סביבה. מחזיקה את האימה ביחד איתה. חיבוק עוטף חיבוק.
אט אט המתח השתחרר, הגב הרפה,
הצוואר גם, הנשימה התרחבה והעמיקה,
החור השחור בהדרגה התמלא ובמקומו הופיעה ילדה, בודדה.
אנחנו מכירות אותה כבר, הילדה מגיעה לפעמים. אבל היום, בתוך חיבוק מחובק,
היא אמרה: "פעם ראשונה שאני מרגישה לא לבד". עלה זיכרון ילדות, "כמו בבושקה" אמרה.
עלתה עייפות נעימה, יחד עם שקט גדול,
שקט של קרב שהסתיים.
היום, חמישה מפגשים אחרי, הילדה הפנימית הזו שכזכור אחראית על החרדה,
כבר לא מצטופפת עמוק בסרעפת, היום היא מתרווחת בכל אזור בית החזה,
והיום היא ממש לא חרדה. היום היא מלאה חיוניות, משחקיות (playfulness'),
יותר מזה,היום היא מלאה בשמחה והתרגשות!
מנפלאות ההתמקדות!